זיכרון - אי זיכרון - חוש שש - אין או יש?

(The India Experience)

::

את מירב לילותי בהודו שהיתי בחדרי, שהיה מאוד לא נעים לחושי, שהיתי בו כשישה שבועות. אין ספק מבחינתי, שהרגעים החזקים בחיינו נאספים ונאגרים דרך זכרונות חושינו. וכך היה לי גם בהודו.

יש הטוענים כי החוש השישי טמון בזיכרונותנו ובתחבירים חדשים בינהם הקורים בתוך תוכי תאי מוחינו. אנו שומעים לא פעם על חלומות נבואיים, רגעים של דהזאוו ורגעים אחרים דומים.... מודה, גם לי היו לא מעט מאלה.

חדרי היה אפרורי, עם חלון קטן אשר פונה לפיר איוורור, מקלחת הודית טיפוסית עם תקרה מעופשת וריחות עובש מעורבלים עם חומרי ניקוי זולים, מה שכן היה בו מרחב מחיה רחב, לי ולכל בעלי החי שיכולתי לדמיין, ששהו בו עימי. באתי להודו במטרה שדרשה לשהות במקום אחד ולא לנוע ממרחב למרחב אז נשארתי. הימים היו עסוקים ביותר והלילות קצרים. שינה טרופה היתה לי (עד כשלוש שעות שינה) ואותה העברתי בחלומות סוריאליסטים, חלומות עם אנשים קיימים מעברי הקרוב והרחוק וכן עם אנשים שאיני מכירה. חלומות על תעופה, אפילו תעופה ברוורס, חלומות על נחיתות רכות ולא רכות. מאז שאני זוכרת עצמי, החלומות נותרים בזכרוני ואף יכולים להוות תסריט לא רע לסרט. עלילתי, אימתי ואף משעשע...

בשעות העירות שלי חויתי הכל באלף מונים חד יותר, בתוך כל זאת, היו לא מעט רגעים בהם התגעגעתי לאופניים שלי (אותם אני מכנה "ג'וני" אבל זה כבר מסיפור אחר) געגוע מאוד לא סביר, בעיר ללא מדרכות אלא כבישים פראיים ובצידם בוץ ועפר.

ולהלן רגע געגוע:

לפנות ערב עליתי על אופני ויצאתי למסע לאורך שביל כבוש. ופתע חשתי כי כל הרוח שנהגה לשחק בעליזות בשיערי וכמו חולפת לידי ואיננה. השביל מתעקל שמאלה וקריאת עץ העורבים מהדהדת לה, וכאילו קסם שחור, שכן אין נופו ניראה, רק נשמע כהד מרוחק, כצל. האור הרך נופל על צמרות העצים ומאיר מקומות רחוקים, אך דרכי היא בין עלים וצללים. ועם סופו של השביל, אעלה לרחוב סוער ופעימות דיווש חרוצות מתקתקות כמו קפטן הוק, אולם אין רמז לקולן העדין של כנפי הפיה.....

חוסרה של הרוח מותיר אחריו עוברים ושבים שאינם בעלי נוכחות, כל אחד ודרכו, כל אחד ונשימתו. אפילו ענן אחד לא היה בשמים. והם לא היו כחולים. הדרך הסתעפה ועם רמזור אדום פסקתי.

:::

תוך כדי המתנה הבנתי כי אין. אין צבעים ברמזור, הכל גווע ונעלם לאפורים. גוונים רבים בעולם וכולם אפור. עצמתי את עיני וכל מה שנגלה לי מתוך חשיכת הכלום היה זיכרון קלוש. אינני זוכרת את עיניך. אינני זוכרת את מילותיך. אינני זוכרת את מתאר פניך או חום ידיך. חלף לו. נזכרתי באי זיכרון.

אכן, אין כאן עדיין רמז ואף לא סיפור על חוש שישי, אלא האפשרות לחבר בין עבר רחוק, עבר קרוב ועתיד.

על המסך הלבן בקולנוע כבר ידוע לחברה האנושית איך יוצרים את התחביר ואני מאמינה כי כך גם ניתן להפיק במסך האינסופי במוחינו.

אלא שאמונתי גדולה מזאת - אינני יודעת בוודאות אם יש עוד חוקים אנרגטים לתנועה במרחב ובזמן, חוץ מאלה שניסחו אנשים חכמים ממני, חוקים הפועלים בטבע... שהרי, כל יום האנושות מגלה עובדה טיבעית חדשה......